בדידות

זה הנושא בה"א הידיעה. אין נושא שמעסיק יותר את האנושות ואין מסכה שאנחנו לא עוטים

על עצמנו כדי לא להתמודד איתו ולהדחיק אותו. עבור רובנו בדידות היא מילה גסה, מסוכנת, שלילית ודרמטית. כדי להימנע ממנה אנחנו מתמכרים, משפילים, מקיימים מערכות יחסים הרסניות ומצדיקים התנהגויות שעמוק בפנים אנחנו יודעים שהן לא לטובתנו. אנחנו מסכנים את עצמנו ואחרים רק כדי לא להרגיש את הדבר הזה.

מה זאת המפלצת הזאת שנקראת בדידות, שרובנו לא יכולים לשאת אותה? מה ההבדל בין הרגשת בדידות ובין להיות לבד? למה המילה הזאת מעוררת כל כך הרבה אנטגוניזם וחרדה? ממה בעצם אנחנו בורחים?

נתחיל בהגדרת המושג "בדידות".

כשאני אומרת "בדידות" (loneliness), אני לא מדברת על להיות לבד אלא על הרגשת בדידות. אני מדברת על אותם מצבים כואבים, בחברה, בזוגיות או לבד, שגורמים לנו להרגיש ריקנות, להרגיש שאף אחד לא רואה אותנו, שלאנשים לא אכפת מאיתנו, שאנחנו לא שווים ושאף אחד לא ירצה בנו. לעומת זאת "להיות לבד" (solitude) הוא מצב שבו אנחנו לא נמצאים בחברת אנשים אלא רק עם עצמנו. זה מצב חשוב לכל אדם, כדי להיות עם חוויותיו, והוא מאפשר צמיחה, יצירתיות ושקט מהעולם העמוס. הרבה פעמים מצב זה מפחית לחץ (stress), בניגוד לבדידות, שמגבירה לחץ.

מה הסיבה להרגשת בדידות?

חוסר הקשבה עצמית – ככל שאני מקשיבה יותר לסביבה או לחברה, כך אני מקשיבה פחות לעצמי, וכתוצאה מכך נוצר פער גדול בין הרצונות שלי לציפיות החברה. ככל שהפער גדל, כך הרגשת הבדידות גדלה. הרצון לרצות את האחר מוחק את הרצונות שלי, וכתוצאה מכך אני מרגישה בודדה.

מגיל צעיר המשפחה, החברה, והתרבות שאנחנו גדלים לתוכן אומרות לנו שאנחנו לא מספיקים ושאנחנו חייבים להיות בחברת אחרים ובזוגיות, כי זה מראה את השווי שלנו בחברה. אנשים מתבודדים נחשבים למוזרים וחולים בחברה שלנו ולכן אין צידוק לקיומם. על כולנו מופעל לחץ להשתלב, וכתוצאה מכך אנחנו לומדים לבגוד בעצמנו. לאורך השנים הבגידה הזאת יוצרת לחץ פנימי עצום. אם אני מצליחה דרך התנהלות שטחית לברוח מהלחץ הפנימי הזה, אני מפחיתה את תחושת הבדידות לרגעים ספורים, אך מעצמי אני לא יכולה לברוח. לכן כל שיטה שאאמץ כדי לברוח מעצמי לא תצליח לאורך זמן. להפך, ככל שהזמן עובר, ואני לא מתמודדת עם מה שבאמת קורה בתוכי, הפער גדל ואיתו גדלה גם תחושת הבדידות.

חשוב להבין ששום כמות של סמים, אלכוהול, שעות מסך, סקס, בני/בנות זוג, אנשים ושעות עבודה לא תעלים את הפער הפנימי שיוצר את תחושת הבדידות. להפך, זה רק מעצים אותה.

איך להתמודד עם הרגשת הבדידות?

בראש ובראשונה להבין שאנחנו לא צריכים צידוק לקיומנו!

מותר לנו להיות בעולם הזה כי נולדנו לתוכו כמו כל אדם אחר, ולכן לא משנה אם נשב לבד על הר, נעמוד על הראש או ניפגש עם אנשים, מגיע לנו להיות פה. לאף אחד בעולם הזה אין זכות לקחת את זה מאיתנו, לא משנה מי האדם. כולנו אותו דבר וזהו.

הדבר השני הוא לערוך היכרות מעמיקה עם עצמי, לשאול את עצמי שאלות ולא להשליך על אחרים.

למה הסיטואציה הזאת קשה לי?

למה אני חווה קנאה כרגע?

למה בחרתי בבן/בת הזוג?

למה אני בחרתי בעבודה הזאת?

למה אני מרגישה צורך לעבוד כל כך הרבה?

למה אני חולה שוב ושוב?

מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי?

איך אני יכולה לאהוב את עצמי יותר?

איך אני מצליחה להרגיש נוח בסיטואציות שונות?

אני עוסקת בפסיכולוגיה וביוגה כבר 19 שנה, ומניסיוני האישי והמקצועי, מערכת היחסים שלנו עם עצמנו היא מערכת היחסים הכי חשובה בחיינו. אם יש לי מערכת יחסים בריאה עם עצמי, אני מרגישה נוח עם עצמי ועם גופי, אני רכה כלפי עצמי, ולא משנה לי אם אני לבד או בחברה. שני המצבים מעצימים אותי, כי אני מביאה את עצמי כמו שאני, בלי מסכות, פוזות והשקעת אנרגיה בצידוק עצמי. אני מבינה שאין לי צורך בזה, כי בעצם כולנו אותו דבר.

תתחילו להפנות את הזרקור פנימה ולערוך היכרות מעמיקה עם עצמכם. אם קשה לכם לבד, בקשו עזרה. בשביל זה היא קיימת.

בטיפול הפסיכו-יוגי אנו מעצימים את עצמנו דרך היכרות עם האני האותנטי שלנו. נסתכל מה אמיתי עבורנו ומה "הפילו" עלינו דרך התניה חברתית-תרבותית, נתבונן בחיינו ובאינטראקציה שלנו עם אחרים ונבחן למה סיטואציות מסוימות מהוות טריגר עבורנו.

הטיפול שם לנו מראה מול הפנים: עד כמה אני נמצאת בכאן ועכשיו ועד כמה אני נגררת לפנטזיה בראש? עד כמה אני חיה בעבר? עד כמה אני חיה בעתיד? ואיך אני מחזירה את עצמי ביעילות לכאן ועכשיו?

נלמד כלים של מדיטציה שיעזרו לנו להישאר בכאן ועכשיו, ונלמד לעצור כדי לאפשר לעצמנו לשנות התנהגות אוטומטית שיוצרת מעגל סיוט אין-סופי.

הטיפול מעצים אחריות אישית והצבת גבולות באופן בריא ומעודד הפסקת התנהגות ממקום קורבני.

נלמד שבכל עת ההחלטה איך להתנהל מול מציאות קיימת היא בידיים שלנו. העולם מתנהל לפי חוקי הטבע, ובכל רגע נתון קורים דברים מחוץ לשליטתנו. אנחנו לא יכולים לשלוט במה שקורה, אך אנחנו כן יכולים לשלוט בגישה שלנו למה שקורה.

אם נבחר בגישה של אהבה עצמית ומסוגלות, כל דבר שנעשה יעצים אותנו ויקרב אותנו לאני האותנטי שלנו.

אם נברח ונתנהל מתוך חרדה ותחושת קורבן, נישאר תקועים, וכל דבר ייראה לנו חסר סיכוי.

מכאן נובע האנטגוניזם: חוסר הרצון לקחת אחריות על חיינו והמשך האמונה שאנחנו קורבנות של העולם. אם נלמד לשחרר את הרעיון השגוי הזה, נוכל להתקדם לשקט פנימי ולנהל את חיינו, במקום להיות מנוהלים על ידי החרדה שמרחיקה אותנו מעצמנו.

השאלה צריכה להיות: האם בכל בוקר כשאני קמה אני מוכנה להיות מאושרת?

אם התשובה היא "כן" – אז זה מה שיהיה!

אם התשובה היא "בתנאי ש..." – אז החלטתי שלא, וזה מה שיהיה!

אם התשובה היא "אני לא יודעת איך להגיד כן מלא, אבל אני רוצה מאוד ללמוד" – אז הטיפול הפסיכו-יוגי מתאים לכם, ואתם מוזמנים לפנות אליי. אשמח לעזור לכם להגיע לכן מלא, כי בעיניי לכולנו מגיע לחוות שקט פנימי ואהבה אין-סופית בלב, אך האחריות לכך נמצאת אצלנו.

יום מבורך.

הילה נפתלי – פסיכו-יוגית